החלטה בתיק מ"ח 2321/04 - פסקדין

           לפני בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט).

1.        כנגד המבקש הוגש (ביום 29.1.1998) כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ת.פ. 903/98) המייחס לו עבירות מין שבוצעו, בשנים 1990-1996, בשתי אחייניותיו הקטינות. כתב האישום הורכב משני אישומים. במסגרת האישום הראשון, שעניינו העבירות שביצע המבקש במתלוננת מ' ח', הואשם המבקש בביצוע מעשי סדום (עבירה לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977) ובביצוע מעשים מגונים (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק). במסגרת האישום השני יוחסו למבקש עבירות של ביצוע מעשים מגונים במתלוננת ל' ח'. תחילה כפר המבקש בעובדות כתב האישום. לאחר שהחלה התביעה בהבאת ראיותיה, הגיעו הצדדים (ביום 11.5.1998) להסדר טיעון במסגרתו שונה כתב האישום והמבקש הודה בעובדות כתב האישום המתוקן. על סמך הודאה זו, הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של מעשים מגונים בקטין בן משפחה בנסיבות של אינוס (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק וסעיף 348(ב) לחוק, בנסיבות המנויות בסעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1)(4) לחוק). בטרם שמיעת הטיעונים לעונש, ביקש המבקש לחזור בו מהודייתו. המשיבה, מצידה, הסכימה לבקשתו. בית המשפט נעתר לבקשה, ביטל את הכרעת הדין ואפשר למבקש לחזור בו מההודאה שמסר. במקביל נעתר בית המשפט לבקשת התביעה והחזיר את כתב האישום המקורי על כנו. פרשת ההוכחות חודשה מהמקום בו הופסקה עת נחתם הסדר הטיעון.  

2.        בתאריך 8.6.1999 הרשיע בית המשפט המחוזי (מפי סגן הנשיא פלפל והשופטים הנדל ויפה-כ"ץ) את המבקש, פה אחד, בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. נוסף על האמור, השתמש בית המשפט המחוזי בסמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, והרשיע את המבקש בעבירת האינוס שלא נכללה בכתב האישום המקורי אך הוכחה, לדעת בית המשפט, במסגרת ההליך. בית המשפט נתן אמון מלא בעדותן של המתלוננות והעדיפן על עדותו של המבקש, אותה מצא מרובת סתירות ובלתי אמינה. בית המשפט אף קבע כי מתוך מכתבים ששלח המבקש לבית המשפט ניתן למצוא ראשית הודאה באישומים המיוחסים לו אם לא הודאה במקצת המעשים. בהכרעת דינו התייחס בית המשפט בפירוט לקווי ההגנה השונים שהעלה המבקש ובהם הסבריו למניעי המתלוננות. הדברים נדחו במלואם, תוך הצבעה על הסתירות הרבות שבהסברי המבקש. בית המשפט גזר (ביום 21.7.1999) את דינו של המבקש ל-12 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי המעצר.

3.        לאחר שנגזר דינו בבית המשפט המחוזי, הגיש המבקש (ביום 29.8.1999), בעצמו, ערעור לבית משפט זה (ע"פ 5865/99). כתב הערעור לא היה נהיר ולכן, בהתאם להחלטת רשם בית המשפט העליון, הוטל ייצוגו של המבקש על עורך דין ממונה. עורך הדין הממונה (עו"ד מרוז) הגיש (ביום 11.5.2000) נימוקי ערעור חדשים, תוך צמצום הערעור לעניין העונש בלבד. בית המשפט העליון דחה (ביום 7.6.2001) את ערעורו של המבקש, בקובעו כי העונש שהוטל עליו הולם את הפשעים שביצע. ביום 27.11.2001 פנה המבקש במכתב אל פרקליטת מחוז דרום. במכתבו, העלה המבקש שורת טענות המצדיקות, לטעמו, לקיים משפט חוזר בעניינו. המבקש טען, בין היתר, כי יש להתחשב בכך שלא חמק מהמשפט באמצעות בריחה אל מחוץ לארץ ותחת זאת בחר "להענש - ולהטהר". עוד טען כי לא הפיק הנאה מהמעשים המיוחסים לו "והם נעשו כלאחר יד ובחפזה". כן טען מספר פעמים כי המתלוננות הן שיזמו את המגע המיני עמו ואף פנו אליו בפרהסיה בדרישות מיניות מפורשות ואילו הוא הדפן ממנו. טענה נוספת שהעלה המבקש הינה כי אחת המתלוננות הודרכה באשר לדברים שעליה לומר בחקירתה על ידי רב בעל כוחות מאגיים המבקש לנקום בו. המבקש אף הוסיף, כי ביקש להחליף את בא כוחו במהלך משפטו ובית המשפט הורה לו לוותר על בקשתו. מכתבו של המבקש הועבר ליועץ המשפטי לממשלה, כבקשה לעריכת משפט חוזר.

4.        בהתאם לתקנה 2 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז- 1957, הגיש היועץ המשפטי לממשלה (ביום 27.12.2002) את בקשת המבקש ואת חוות דעתו. עמדת היועץ המשפטי לממשלה היתה, כי אין להיעתר לבקשה לעריכתו של משפט חוזר. זאת משום שאין בידי המבקש להצביע על טענה ממשית העשויה להקים לו עילה למשפט חוזר על פי העילות המנויות בחוק. היועץ המשפטי לממשלה ציין כי טענות המבקש הועלו בפני הערכאות הקודמות שדנו בעניינו ונדחו על ידן על הסף. כן ציין כי טענות המבקש, לא רק שאינן מצביעות על עילה לכאורית לעריכתו של משפט חוזר, אלא אף מלמדות על אשמתו במרבית המעשים בהם הורשע. ביום 17.2.2003 דחיתי את הבקשה למשפט חוזר (מ"ח 11130/02). בהחלטתי עמדתי על כך שאין במכלול טענותיו של המבקש, חלקן מקוממות, כדי להצביע על קיומה של עילה למתן משפט חוזר בהתאם לעילות הקבועות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט.

5.        המבקש שב ופנה (ביום 25.2.2003) אל היועץ המשפטי לממשלה בבקשה נוספת לעריכת משפט חוזר. בבקשתו, חזר על טענתו לפיה הורשע במעשים המיוחסים לו בשל קנוניה לה אחראים רב, עימו עמד בקשר בעבר, וחסידיו הרבים. לטענתו, הרב הוא שעמד מאחורי עדות המתלוננות נגדו והוא שהדריכן למסור עדות העולה, לטענת המבקש, כדי עדות שקר. כן היו אלה, לטענתו, חסידי הרב ונאמניו שחיבלו בהגנתו והעלימו מסמכים שונים שצורפו לבקשתו הראשונה לעריכת משפט חוזר, מסמכים אשר היה בהם, לטענת המבקש, כדי להוכיח את היותו קורבן קנוניה כאמור. עוד טען המבקש כי בחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה במסגרת בקשתו הראשונה לעריכת משפט חוזר חסרה התייחסות למקצת מטענותיו השונות. ביום 4.5.2003 דחיתי את הבקשה למשפט חוזר (מ"ח 3428/03). בהחלטתי עמדתי על כך שאין בטענותיו של המבקש כדי להצביע על קיומה של עילה למתן משפט חוזר בהתאם לעילות הקבועות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט. כמו כן, נדחתה טענתו של המבקש, כי נגרעו מבקשתו הראשונה מסמכים שהיה בהם כדי ללמד על צדקת טענותיו.

6.        לאחר שנדחתה בקשתו פנה המבקש (ביום 23.1.04) אל היועץ המשפטי לממשלה בבקשה שלישית לעריכת משפט חוזר. בבקשתו, חוזר המבקש על טענתו, כי בית המשפט המחוזי הורה לו, במהלך המשפט, לוותר על בקשתו להיות מיוצג על ידי עו"ד אחר מזה שייצגו במשפט. טענתו החדשה של המבקש היא, כי בעקבות חילופי האישים בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה יש מקום לשקול מחדש את עמדת היועץ המשפטי, כפי שהובעה במסגרת ההליכים הקודמים. היועץ המשפטי לממשלה הודיע (ביום 4.3.04) כי הוא סומך ידיו על חוות הדעת שהוגשה בזמנו על ידי היועץ המשפטי לממשלה במסגרת הבקשה הראשונה לעריכת משפט חוזר.

7.  לאחר שעיינתי בחומר המונח לפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. התנאים לעריכת משפט חוזר קבועים בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט:

31. משפט חוזר

(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה;

       (4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין."

המבקש לא הוכיח כי נתקיימה בעניינו עילה מן העילות הקבועות בחוק. נימוקי המבקש לעריכת משפט חוזר, ובכללם הטענה בדבר הייצוג בערכאה הדיונית, הועלו בפני הערכאות הקודמות שדנו בעניינו ובכלל זה בפני, במסגרת שתי בקשותיו הקודמות. טענות אלה נדחו על ידי כלל הערכאות שדנו בעניינו. גם בבקשתו הנוכחית, אין בידי המבקש להצביע על ראיה או תימוכין כלשהם לטענותיו השונות ובכללן הוראתו של בית המשפט המחוזי לוותר על בקשתו להחליף את בא כוחו. גם בטענתו לעניין חילופי אישים בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה כעילה לעריכת משפט חוזר אין ממש. כפי שכבר פסק בית משפט זה, "טענות סתם אינן 'עובדות או ראיות', שיש בהן כדי להצדיק את עריכתו של משפט חוזר" (מ"ח 1097/99 בר נוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); מ"ח 4991/00 פינטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כלל הוא כי "אין המשפט החוזר מהווה הליך ערעור נוסף או עניין שבשגרה ומי שמבקש משפט חוזר אינו יכול לבסס את בקשתו על טענות בעלמא" (מ"ח 5926/97 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); מ"ח 8925/00 סולטאן ביסאן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). לאור האמור, מסקנתי היא שהמבקש לא הוכיח קיומה של עילה המצדיקה עריכת משפט חוזר.

8.        אשר על כן, דין הבקשה למשפט חוזר להידחות.

           ניתנה היום, כ"ב בניסן התשס"ד (13.4.2004).

                                                                                      ה נ ש י א

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /דז/ התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: